דווקא ברגע הזה, עם כל הכאבים והפחדים והסכנות האמיתיות והבדידות והמבוכה והזעם, אסור לשכוח כי הימים שאנו חיים בהם הם ימים גדולים. יוצאי דופן. ככה יש לראות אותם, ככה יש לנתח אותם וככה יש לפעול בתוכם. אי אפשר לחשוב על מה שקורה היום, בכל מישור, בכל מקום בעולם, בלי לחשוב על משבר האקלים. אי אפשר גם לחשוב על מה שקורה היום בלי לחשוב על המהפכה הטכנולוגית, על הבינה המלאכותית, על הפינטק, על המחשוב הקוונטי, על הקיום הווירטואלי ועל השינויים התכופים והעמוקים להדהים בחלל ובזמן ובקיום. כל התופעות הפוליטיות, החברתיות, הכלכליות והזהותיות, כולן נגזרות של רוח הזמן הזה, של הימים הגדולים האלה. ודוק: גדול אינו בהכרח טוב. גדול הוא גדול, יוצא דופן, נדיר.

ימים של שבר גדול, הכרחי כמעט, וגם ימים של אפשרויות גדולות, בלתי נתפסות. ימים בהם המבנים החברתיים והכלכליים שנוצרו מכוח הסיפור של "עידן הפוליטיקה" והיומרה להשטיח את כולם לכדי פס ייצור לאומי אחד, מתחילים להתפרק. ימים בהם החברה שלנו, וחברות אנושיות בכלל, מתחילות לעצב מחדש את עצמן, את כללי המשחק שלהן, את מבני הכוח ואת האתוס שלהן. זמנים בהם הכל מוטל בספק. גם החירות אבל גם מבני הכוח הישנים והמסואבים.

כאשר הקיום האנושי מתערער בצורה יסודית כל כך, שדים מתחילים לצאת מהבקבוק, רוחות רפאים ממלאים את החלל. כך ב"המלט" של שייקספיר, וכך בישראל של היום. וכן, זה מסוכן – חברות עלולות לקרוס כאשר הן פוגשות את רוחות הרפאים שלהן, כאשר השדים המודחקים מציפים את הכל, אבל גם בעל פוטנציאל אדיר – חברות יכולות להיוולד מחדש רק כאשר הן מעיזות להביט נכוחה בשדים שנדחקו בעבר לבקבוק.

לזמנים גדולים כשלו וכשלנו קרא ויקטור הוגו "צינור הביוב של ההיסטוריה". אין הגדרה מדויקת מזו. הזמנים שלנו הם זמנים של צינור, של מעבר ממקום תודעתי למקום תודעתי, מסיפור לסיפור. אבל גם זמנים של ביוב, של צחנה, של אפלה גדולה ופחד. זה תמיד הולך יחד. השינוי והצחנה, והתקווה שבכל זאת יש טעם להוסיף וללכת.

מה שיכריע את גורל המחאות – שרק ילכו ויתרבו ככל שהסדקים במציאות ילכו ויעמיקו – נגד הטוטליטריות, ואת גורל הימים הגדולים האלה כולם, הוא השאלה: על מה נאבקים? כל עוד המאבק הוא על שימור העבר, הסטאטוס קוו, על הכרזת העצמאות ההיא, המאבק ינחל כישלון. הוא יישאר לכוד תחת תקרת הזכוכית שלו, עבד לחלוקות הישנות ולכוחות הישנים. אם המאבק יהיה באופן מוצהר על העתיד, על חלוקה מחדש של הכוח וההון והמעמד, על ניסוח של הכרזת עצמאות חדשה, על יצירת סדר חברתי-רוחני-תרבותי חדש – הרי שאז הוא יוכל להפוך למאבק עממי אמיתי, חוצה גבולות ומגזרים וקטגוריות, שסופו יהיה לידה מחדש.

חברות אנושיות מדרדרות לטוטליטריות לא רק בגלל שיש מי שרוצים לקחת אותן לשם – הרי תמיד יש תאבי כוח ושררה – אלא בגלל הסירוב שלהן להכיר באמת ובאומץ, ולמרות הכל, במשמעות העמוקה של רוח הזמן.

ככל שחולפים הימים מתחזקת ההבנה עד כמה הפסדנו במלחמה הזו, עד כמה אנחנו מפסידים. שום ניצחון צבאי, מוחלט או לא, לא ימחה את ההפסד הזה עצמו. גם אם נכבוש את המזרח התיכון כולו, וגם אם כולם ייכנעו בפנינו, את המלחמה הזו לא ננצח. קשה לכתוב את זה, כואב, זר, ועם זאת, זו ההרגשה. הפסדנו בשבעה באוקטובר, ואנחנו מפסידים עם כל חייל שנהרג, עם כל חטוף שלא שב, עם כל משפחה שנמצאת מחוץ לבייתה, עם כל חייל שנפשו נחרבה, ועם כל ילד שחזר להרטיב במיטה.

אנחנו מפסידים גם עם כל בית שאנחנו נאלצים להרוס, עם כל שכונה שאנחנו נאלצים לחרוש, ועם כל ההמונים, בניהם חפים מפשע, שאנחנו נאלצים להרוג. ובכוונה אני כותב נאלצים, אני לא חושב שישראל הורסת סתם או הורגת סתם, אבל אני כן חושב שכל פעולה כזו רק מעמיקה את ההפסד שלנו, ושאנחנו לא באמת מודעים להפסד הזה, שאנחנו טועים לחשוב שככה נראה ניצחון. ולא לאויב אנחנו מפסידים - אותו אנחנו מביסים כביכול מבחינה צבאית - לעצמנו אנחנו מפסידים, לנשמת האומה שלנו, לתודעה שלנו, לילדים שלנו, למקום שאנחנו אולי מבקשים לבנות פה. אחד הדברים שהמלחמה הזו מלמדת הוא שניתן להפר ריבונות בכוח - כמו שחמאס עשו לנו בשבת הארורה - אבל לא ניתן להחזיר ריבונות בכוח, ולא משנה בכמה כוח. ריבונות, כמו אמון, כמו זהות, צריך לבנות מחדש, עקב בצד אגודל, לא כלפי חוץ, אלא דווקא כלפי פנים.

מי שלא שואלים את עצמם מה ביקשה המציאות לומר לנו בשבת הארורה, ומה היא מבקשת לומר לנו מאז, לעולם לא יתחילו למצוא תשובה. כל עוד רעש התותחים מחריש את אוזנינו, אנחנו, כחברה, מדממים ריבונות. ואין זה אומר שלא צריך להילחם, צריך. אני לא פציפיסט. אבל גם ביטחון אמיתי, לאורך זמן, לא יהיה לנו אם לא נכיר בכך שקודם כל הפסדנו. הרדיפה אחרי הניצחון שכביכול ימחה את ההפסד הפכה למנגנון ההדחקה - ואצל מעטים גם ההונאה - המסוכן ביותר עבורנו.

מי שמצליחים להביט במציאות כפי שהיא, מכירים גם באחד הגילויים המשמעותיים ביותר שהמלחמה הזו חשפה בסיפור הישראלי: אנחנו, ישראל, הישראלים, יכולים להפסיד ועדיין להישאר קיימים. זהו גילוי מהפכני. אם עד השבת השחורה האתוס הישראלי היה מבוסס גם על כך שאם לא ננצח כל קרב ובטח כל מלחמה, פשוט לא נהיה, הרי שהמלחמה הזו מראה שגם אם הפסדנו בסיבוב הזה, גם אם נתפסנו בקלקלתנו, גם אם הסיוט הגדול ביותר שלנו התגשם, הרי שאנחנו עדיין כאן.

ההכרה הזו קריטית, דווקא בשביל שנוכל להילחם על הריבונות שלנו, דווקא בשביל שלא נשקע אל מציאות שכולה הונאות עצמיות וסופה תמיד תבוסה. הכרה בהפסד היא ביטוי לעוצמה. ומבלי להמעיט בכהוא זה בכל הכאב והחרדה והאבל שמציפים אותנו מדי יום, חייבים לסמן את הפוטנציאל הגדול שיש בהבנה הזו, את השחרור שטמון בה.

הידיעה של ילד שהוא יכול להפסיד, להיכשל, חיונית להתבגרות שלו, לבריאות הנפשית שלו, ליכולת שלו לפעול וליצור ולהתפתח בעולם. אותו דבר גם בחברות. מי שחיים בתפיסה שלעולם אסור להם להפסיד, שאם יפסידו לא יהיו קיימים, לא יעשו באמת שום צעד משמעותי כדי לשנות את המציאות.

אחת החלוקות העמוקות ביותר בחברה הישראלית היום היא בין מי שמכירים בכך שהפסדנו, לבין מי שעדיין לא מסוגלים להעלות את הרעיון הזה על דעתם. בין מי שמצליחים להתבונן במציאות כפי שהיא, לבין מי שממשיכים להשלות את עצמם שניתן למחות את העבר על ידי העתיד, שאת ההפסד הצורב ההוא ניתן למחוק על ידי ניצחון כלשהו, מוחלט ככל שיהיה.

הכוח הגדול של היהדות, זה שמאפשר לה לשרוד לאורך ההיסטוריה, זו היכולת שלה להכיר בהפסדים שלה, בחטאים שלה, בחורבנות. לקבוע צומות, להתאבל שנה אחרי שנה. מי שמעזים להכיר בהפסד - ולו החלקי - במלחמה הזו, הם אלה שמעזים גם לחשוב באמת על הלידה מחדש של הסיפור הישראלי, על הצו האדיר שטמון ברגע הזה, אלה שמעזים להטיל ספק בהרבה מהנחות היסוד שבהכרח נשברו בהפסד הזה. הן לגבי הצבא, הן לגבי המדינה, הן לגבי ההבטחות של הציונות, והן לגבי הנחות המוצא של הסיפור הישראלי כולו.

הניצחון האמיתי היחיד שלנו כחברה, תלוי באופן מוחלט ביכולת שלנו להכיר בהפסד. כי חברה שלא יודעת להכיר בהפסד, במובן העמוק והמעשי של ההכרה, לעולם לא תדע באמת לנצח (גם כאשר נדמה שהיא מנצחת)

המהות העמוקה של חג הסוכות היא הטלת הספק. עצם האקט של יציאת האדם מביתו אל עבר סוכת הארעי הוא קודם אקט של הטלת ספק כלפי המסגרת היסודית ביותר של האדם - הבית שלו. במובן העמוק של המושג בית. הסוכה, במהות שלה, מבקשת לייצר הבחנה יסודית בין האדם לבין הבית שלו, כלומר, בין האדם עצמו, לבין הדברים החיצוניים שמגדירים אותו.

אי אפשר להטיל ספק אחרת. יציאה מהבית אל עבר הסוכה מחייבת גם תפיסה של חיפוש, של שאילת שאלות, של אמון. תודעה המתגוננת תמידית, כזו שאין בה אמון בעולם סביבה, כזו שאין בה אמונה או הכרה של מה שנמצא מעבר לה, מעבר למיידי לקונקרטי, לעולם לא תעז לעזוב את הבית שלה, את המבצר שלה.

ספק אם קיימת פרקטיקה רלוונטית יותר לזמן שבו אנחנו חיים מאשר הפרקטיקה של המעבר מהבית אל הסוכה. היכולת של האדם לעזוב את ביתו, להטיל בו ספק, להכיר בעובדה שהוא והבית שלו אינם אחד, שיש הבחנה בניהם, והאופן שבו הוא מודד את המציאות רחב ועמוק בהרבה מעצם הרגע המסוים והבית המסוים שבו הוא נטוע - זה אולי הכלי החשוב ביותר להישרדות בזמנים כמו שלנו כאשר הבית הישן מתפורר באמת.

את ההיאחזות של האדם בהגדרות החיצוניות של חייו, מכנה סארטר בשם "הונאה עצמית". האויב הגדול ביותר של סוכות - ובמידה רבה של היהדות בכלל - היא ההונאה העצמית. שום מהלך של גאולה, של לידה מחדש, של טרנספורמציה, לא באמת יכול לקרות כאשר האדם נאחז בביתו הישן, המוכר, המוגן, בכל מחיר.

אין בהיסטוריה מהלך משמעותי של לידה מחדש שלא התחיל מהיכולת להטיל ספק בבית, להתבונן עליו מבחוץ, להכיר שאתה והבית שלך, המסגרת שבתוכה אתה מתקיים, זה לא אחד. ולא משנה אם זו הזעקה של עם ישראל במצרים, שרק ממנה התחיל להתהוות כעם, או אם זו הטלת הספק של דקארט והביקורות של קאנט שהולידו את הפילוסופיה המודרנית.

לא בכדי קוראים דווקא בחג הסוכות את מגילת קהלת - הטקסט האולטימטיבי של הפקפוק באקסיומות ובכללי המשחק. בסופו של דבר גם המסע המהפכני של קהלת, שהיה מלך בירושלים ומאס כביכול בכל ויצא לחפש את האמת מבוסס על האמון העמוק שלו בכך ש"סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע", כלומר, שהמציאות לא מצטמצמת רק לטבלאות האקסל של הרגע הנוכחי. זו "תודעת האלוהים" הקריטית כל כך לשיח שלנו (שעליה נכתב בהרחבה בהמשך הספרון הזה). המהלך של קהלת, שעזב את המלוכה כדי למצוא את האמת, הוא בדיוק המהלך של היציאה אל הסוכה. קהלת, על ידי האומץ האדיר שלו להתנתק מהכוח החיצוני, המנוון, ולהתבונן נכוחה במציאות, הציל את נפשו. באמצע המאה ה19- עשה ויקטור הוגו מהלך דומה, כאשר עזב את הפנתיאון והצטרף למורדים בנפוליאון השלישי, לעם. גם הוא הוגלה. גם הוא הציל את נפשו.

וכך הסתיים מאמר ב"אקונומיסט" שביקש להתבונן על הטלטלות האדירות בכלכלה העולמית: "הטעויות הגדולות ביותר בכלכלה יוצאות מתוך ההנחה שהסדר הקיים יימשך לנצח. וזה אף פעם לא כך. השינוי בדרך, וכדאי להיות מוכנים אליו."

יש לומר את הדבר הבסיסי ביותר לגבי גיוס חרדים: זה לא יוכל לקרות, לא באמת, כל עוד המדינה והדת מחוברות. מי שרוצים להביא לשוויון אמיתי בנטל חייבים קודם כל לפרק את החיבור המשחית בין המדינה לדת, לשחרר את המדינה מהשליטה שלה בדת, ולשחרר את הדת מהתלות המסרסת שלה במדינה.

כי זאת יש להבין, הפטור מהגיוס אותו נתן בן גוריון לא היה מעשה של חסד או תמימות, הוא היה מעשה מושכל. המתח היסודי, הקיומי, בין הישראלים לחרדים, טמון במאזן הכוחות, שלא לומר האימה, בין הישראליות ליהדות. כמו שאמר בן גוריון לישעיהו ליבוביץ, כאשר זה דרש ממנו שיפריד את הדת מהמדינה: "אני רוצה שהמדינה תחזיק את הדת בידה". ליבוביץ, הדתי, רצה בהפרדת הדת מהמדינה, בקיום עצמאי של הדת מול המדינה ולא כחלק ממנה. בן גוריון החילוני, נציג הישראליות, רצה לאחוז בה. לשם כך הוא גם היה מוכן לתת טובות הנאה למי שהוא הפך לייצוג של הדת, של היהדות.

בן גוריון הבין שיהדות חופשית, יצירתית, מעצבת מציאות, אופוזיציונית לשלטון - כמו בתקופת התנ"ך - היא אולי האיום הגדול ביותר על הפרויקט הישראלי שביקש להצמיח זהות יש מאין על חשבון אותה יהדות שבה ביקש לשלוט ולהשתמש. והרי מעבר להקמת מדינה, פתרון העומק האמיתי של הציונות הזו שדיברה על "בעיה היהודית", היה החלפת היהודי, ה"בעייתי", האינטלקטואל, המאמין, החלש והרופס, הלמדן, בישראלי, עובד האדמה, הלוחם, היצרן, החילוני, זה שבא מהים, זה שהוא "עם ככל העמים", זה שאין לו אלוהים (גם אם הוא הבטיח לו את הארץ, כפי שכבר כתב פרופ׳ אמנון רז קרקוצקין).

כלומר, מי שרצתה - ובעומק עדיין רוצה - בחיבור בין הדת למדינה, בשליטה של המדינה בדת, בשימוש בדת בשם המדינה, היא דווקא הישראליות החילונית, זו שהפכה את היהדות לאחד מכלי השליטה האפקטיביים ביותר של מדינת ישראל, זו שמצד אחד נהנית מהשליטה בדת ומאידך מתלוננת על המחיר. לא בכדי אין שום מפלגה ציונית בכנסת שמקדמת הפרדת דת ממדינה.

את הנקודה הזו חייבים לזכור ולהזכיר לכל מי שמדברים על החיבור בין דת למדינה כאילו מדובר באינטרס של היהדות דווקא. ההפך הוא הנכון. אין מי שמשלמת מחיר גבוה יותר על החיבור הזה בין הדת למדינה מאשר היהדות. ספק אם היה זמן שבו ליהדות היו כל כך הרבה משאבים כביכול אבל הקול שלה היה יותר רופס ומשעמם ובלתי רלוונטי לשאלות המוסריות והקיומיות הגדולות של האנושות כפי שהוא היום. זה תוצר ישיר של הסירוס הישראלי. ובמובן הזה כמובן שגם החרדים הישראלים וגם הלאומנים הדתיים הם צד בעסקה המקולקלת הזו - הם מי שמסרו את העצמאות של היהדות שלהם עבור עגל הזהב הישראלי והפכו את היהדות מדת של נביאים לדת של עסקנים ופוליטיקאים.

ולפני שממהרים להתקומם, חשוב להתבונן ולהפנים את מערכת היחסים הזו בין הישראליות החילונית המשתמשת ביהדות כדי להצדיק את עצמה, לבין החרדיות המשתמשת בישראליות החילונית כבלון חמצן בעמידה שלה מול רוחות הזמן ומול הנטייה היהודית להתחדשות מתמדת. ממערכת היחסים הזו הכל יוצא ואליה הכל חוזר. וגם אם רוב הישראלים לא רואים כך את היהדות, זה לא משנה, זוהי המהות של הפרויקט הישראלי, וכל עוד לא נוליד מחדש את המהות הישראלית עצמה, כל מהלך שמתנגד לזה לא באמת יצלח.

חשוב להבין את הדברים האלה, חשוב להבין את הגנאלוגיה של הרעיונות והלכי הרוח, הם מעצבים מציאות ואסטרטגיה הרבה יותר מפוליטיקה או מדיניות טקטית. חשוב גם להבין שלכל סיפור יש גבולות, וכאשר רוצים לשנות את הגבולות האלה, חייבים לשנות את הסיפור כולו. שוויון בנטל אמיתי לעולם לא יהיה נקודת ההתחלה של שום מהלך חברתי, גם בזמן חירום אמיתי כמו הזמן הזה. הוא תמיד יהיה אחת מנקודות הסיום של התבוננות מחודשת באתוס הישראלי, של הבנת עומק של תהליכי "סוף עידן הפוליטיקה". הנטייה של השיח הישראלי להתחיל את המהלך מהתוצאות (שוויון, סדר חברתי חדש, סיום הכיבוש), במקום מלשאול מה הם התנאים ההכרחיים שרק מתוכם יוכל לצמוח שינוי, היא אחת מהרעות החולות שמשאירות אותנו תקועים במקום.